החלטה בתיק ת"א 47468-03-10

בפני בקשת הנתבעת (להלן: " המבקשת") לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה.

ואלה העובדות הצריכות לענייננו

המשיבים הגישו תביעה כספית כנגד המבקשת, לתשלום פיצויים בגין נזקים עקיפים וישירים אשר נגרמו להם, כך לטענתם, עקב התנהגותה והתנהלותה מול המבקשת.

מכתב התביעה עולה כי במהלך יוני 1994  נחתם הסכם  שכירות בין המשיב 1 למבקשת שעניינו השכרת חלקה בשטח של כ- 10 דונם לצורך הקמת דיר צאן.

 לטענתם, מאז ועד היום, בשל סיבות אשר פורטו בכתב התביעה, הפרה המבקשת את הסכם השכירות הפרה יסודית ולא איפשרה למשיבים לממש את זכותם להקים דיר צאן בחלקה המוסכמת, לרבות מניעת אישור לקבלת טופס 4 לחיבור חשמל.

עוד טוענים המשיבים, כי ביום 3/10/05 גילה המשיב 2 כי קבלן עבודות עפר שנשכר ע"י ועד המבקשת ופעל בשליחותה, מבצע עבודות במושכר מבלי ליידע את המשיב ומבלי לקבל את הסכמתו מראש. עבודות אלו, כך לטענת המשיבים, הסבו נזקים לתשתית ולמתקנים במושכר.

עוד נטען,  כי בשנת 2001 נגנבו למשיבים 250 ראשי צאן, בשל התנהלות המבקשת בכל הנוגע לאי קבלת אישור הסכמה לטופס 4 וחיבור לרשת החשמל,.

לטענתם, על אף שהמשיבים הקפידו להעביר למבקשת את כל המסמכים שנדרשו לצורך מתן האישור לרשת החשמל, הדבר לא נעשה בפועל עד ליום זה (על אף החלטה בפקוטוקול המבקשת מיום 6/7/2005 בדבר מתן אישור לחיבור לרשת החשמל).

נוכח האמור, מבקשים המשיבים פיצוי בגין גניבת עדר הכבשים ובגין הנזקים  אשר נגרמו להם בשל אי קבלת טופס 4 - החזר ההשקעה שמושכר, החזר התשלום שהופקע מידי המשיב 2 בגין החכרת קרקע לכאורה, פיצוי כספי בגין נזקים שהסבה המבקשת למושכר על ידי עבודות העפר, פיצוי כספי בגין אובדן רווחים משך 9 שנים בשל מניעת האפשרות להפעיל את הדיר כעסק כלכלי, פיצוי בגין הפרה יסודית של הסכם השכירות ופיצוי בגין עוגמת נפש וכאב וסבל עקב מחדליה ומעלליה של המבקשת.

בבקשתה, טוענת המבקשת כי עילות התביעה של המשיב נסמכות על חוזה אשר נעשה עמה במהלך שנת 1994, כ- 15 שנים לפני הגשת כתב התביעה המקורי בחודש מרץ 2010.

לטענתה, אף המשיבים בעצמם מודים במסגרת כתב התביעה כי היה על המבקשת לקיים את חיוביה כבר לפני 15 שנים, כך שעילת התובענה התגבשה באותו מועד.

לטענת המבקשת, כתב התביעה מטעם המבקשים נסמך על עילה חוזית ועפ"י סעיף 6 לחוק ההתיישנות, מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה.

עוד טוענת המבקשת בבקשתה, כי המשיבים לא מסרו מעולם "הודאה בקיום זכות" כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטענתה, גם בשנת 2006, עת פנו המשיבים לרשם האגודות השיתופיות לעניין מתן טופס 4 לחלקה ב', אין כל איזכור לתביעות כספיות כלשהן של המשיבים. לטענתה, גם בפרוטוקול ישיבת וועדת ההנהלת המבקשת מיום 6/7/05 בו נאמר כי מאשרים טופס 4 לחלקה ב', אין למצוא "הודעה בקיום זכות" שכן האישור אינו מתייחס כלל לחלקה מושא כתב התביעה.

לטענת המבקשת, המשיבים בעצמם מודים בכתב התביעה מטעמם כי הבעיה של טופס 4 לא באה על פתרונה עד ל- 11/10/07, כך שהמשיבים בעצמם נוקבים במועד המדוייק להולדת עילת התביעה, משך תקופה של כ- 15 שנים. 

מנגד, טוענים המשיבים בסיכומים מטעמם, כי יש להחיל במקרה דנן את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין") שכן תביעתם מבוססת על שתי עילות: עוולת "הרשלנות" ועוולת "אשם". לטענתם, על פי סעיף זה, מתגבשת עילת התובענה, לצורך מרוץ ההתיישנות, במועד היווצרות הנזק, היינו ביום 14/2/01, אז נגנבו מהמשיבים 250 ראשי צאן, ועד למועד הגשת כתב התביעה- ביום 28/3/10 יחול עליהם "כלל הגילוי" המאוחר הקבוע בסעיף 89(2)  כך שמרוץ ההתיישנות יחול במועד הגילוי, מועד הגניבה, 14/2/01, ויתיישן כעבור 10 שנים.

באשר לקשר הסיבתי, טוענים המשיבים כי מעשיה ובמחדליה של המבקשת, במניעת מתן הסכמה לקבלת טופס 4 וחיבור לחשמל, הם הגורמים הישירים לנזק שנגרם למשיבים. 

לטענתם, במחדלה המתמשך של המבקשת, באי מתן אישור בפועל לטופס 4, ונוכח הפסיקה בעניין, נולדת עילת התובענה חדשה מדי יום כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגע.

המשיבים מפנים, בעניין זה, לע"א 590/67 לאה קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כב(2) 929. לטענתם, ההלכה שנקבעה שם יפה גם לעילות חוזית ולא רק לעוולת נזיקיות.

באשר להודאה בקיום בזכות טוענים המשיבים  שיש לראות בהחלטה שניתנה ביום 6/7/05 בישיבת ועד ההנהלה לקבלת טופס 4 לחלקה ב', או לכל המאוחר במכתב ששלחה המבקשת למשיב 2 ביום 6/2/06  שכותרתו "טופס 4 לחברת החשמל" ואשר בו מאשרת המבקשת למשיב 2 לקבל טופס 4 לחלקה אשר ברשותו, משום הודאה בקיום זכות המבקשים בכתב, בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, או למצער ביצוע מקצת הזכות.